(א) כתב הרמב״ם כו׳ וז״ל שם בעלי דינין שבאו לב״ד טען הא׳ ואמר מנה יש לי אצל פ׳ שהלויתיו או שהפקדתיו כו׳ והשיב הנתבע איני חייב לך כלום או שקר אתה טוען אין זו תשובה נכונה אלא אומרים לו לפרש התשובה כמו שפי׳ זה טענתו ואמר אם לוית ממנו אם לא לוית כו׳ עד שמא טועה הוא בדעתו ויבוא לישבע על שקר שהרי אפשר שהלוהו כמו שזה טוען והוא החזיר החוב לבנו או לאשתו או שנתן לו במתנה כנגד החוב וידמה בדעתו שנפטר מן החוב לפיכך א״ל הודיע לדיינים פי׳ הדברים והם יודיעוך אם אתה חייב ואפי׳ אם הוא חכם א״ל כו׳ כיצד אין אתה חייב לו מפני שלהד״מ או שהיה והחזרתו לו שהרי אנו דנין במתוך שיכול לומר בכ״מ (לכאורה נראה כוונת הרמב״ם בזה דבא ליישב איך אומרים לו אמור אם דעתך ללהד״ם או להחזרתיו ושמא ילמד מתוך דברי הב״ד לשקר לומר להד״ם או החזרתיו ולא היה כן וניחא ליה שהרי דנין כו׳ ור״ל אף אם לא היינו אומרים לו כן אנו דנין אותו במתוך שיכול לומר להד״ם או החזרתיו ש״מ שהן טעמיה המורגלין בפי כל וק״ל) וכן אם טוען הטוען זה חייב לי מנה או מנה יש לי אצלו אומרים לו מאיזה פנים הלוית לו או הזיק ממונך שהרי אפשר שהוא מדמה שהוא חייב כגון שחשדו שגנבו או שאמר לו שאתן לך או כיוצא בזה עכ״ל הרמב״ם. מבואר מזה דמש״ר בשם הרמב״ם דצריך לברר הלוית לו כו׳ דאינו ר״ל ברר אם הלוית לו או לא הלוית לו אלא הפקדת לו בידו דמה לי בענין זה או בענין זה הרי עכ״פ חייב לו אלא ה״ק אם הפקיד בידך או הלוה לך ודאי טענתך טענה אבל שמא לא הא ולא הא היה אלא אמת טוען וסובר שחייב לו כגון שחשדו שגנבו כו׳. וא״כ ק״ק לפי לשון הרמב״ם וטעמו הנ״ל מאי מסיק רבינו וכתב ע״ז ז״ל וא״א כתב שאין צריך לברר הפרעון מתי פרעו ובמה פרעו הא גם הרמב״ם לא הצריך בירור זה כ״א הלוית או לא וכן בפרעון שיברר אם פרעו בעצמו או החזירו לבנו או לאשתו ולא ישיב סתם אין לך בידי כלומר שמא טועה וכנ״ל וגם במרדכי פ״ק דב״מ (והביאו הב״י והד״מ בעמוד) חילק וכתב ז״ל [דדוקא] בטוען איני ח״ל נראה דצריך לברר דטענה זו אינה ברורה אבל טוען פרעתי א״צ לפרש עכ״ל:

ונראה דס״ל לרבי׳ מדכתב הרמב״ם דאפי׳ חכם גדול צריך לברר אע״ג דלא שייך האי טעמא דשמא טעה וצ״ל דהרמב״ם דכתב טעם שמא טעה לרווחא דמילתא כתבו דאף א״ת שאינו נחשד לתבוע במזיד מה שאינו ח״ל אכתי א״ל דטעה אבל באמת לא מה״ט הוא אלא אפי׳ הוא חכם גדול צריך לברר דחשדינן ליה והא ראייה דהמ״מ כתב שם דטעמו דהרמב״ם הוא גם מהא דאמרינן בגמרא כשמשביעין אותו אומרים לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו כו׳ והתם משום חשד רמאות דיקח מידו מה שאינו ח״ל א״ל כן וה״נ בזה וא״כ בכל מה דאפשר לברר צריכין לברר משום חשש רמאות ומתוך הבירור לעמוד על הרמאות ומש״ה מסיק דהרא״ש כתב דאין צריך לברר וס״ל דסמכינן אהא דמשביעין אותו ולא ישבע לשקר וכן התובע א״צ לברר כיון דלא יוציא ממון דהרי הנתבע יהיה נאמן בשבועה ולהיות פטור והרא״ש לא אדברי הרמב״ם קאי ונקט דא״צ לברר והיאך הלוה ומתי הלוה וה״ה נמי דלטעמיה א״צ לברר אם הלוה או לא אלא גם בטוען סתם חייב אתה לי במנה צריך לישבע לו היסת שאינו ח״ל ואע״ג דרבי׳ לא הביא מ״ש הרמב״ם ואפי׳ אם הוא חכם גדול רבי׳ ס״ל פי׳ הרמב״ם כן בפשיטות ומש״ה קיצר ושינה רבי׳ ל׳ הרמב״ם וכתב שצריך לברר אם הלוה לו או הפקיד כו׳ ללמדינו דלדעת הרמב״ם אפי׳ זה צריך לברר אע״ג דאין נ״מ בין אם הלוה או הפקיד וכנ״ל דמ״מ אפשר דמתוכו יבורר הדבר יותר וק״ל:

(ב) חייב לישבע כו׳ ובשבועה מיהא מהימן במ״מ מהימן מטעם דאמרו בגמרא בפ״ק דב״מ ד״ג בכוליה בעי דלודי ליה כו׳ ע״ש ובכופר בכוליה ועדים מעידים שחייב לו נ׳ ג״כ אינו פסול לשבועה ואע״ג דאמרינן שם והאי בכוליה בעי דלכפריה אלא משום דאין אדם מעיז פניו בפני ב״ח משמע דאין כופרין בכל משום אשתמוטי וממילא נראה שדעתו היה לגוזלה וז״א כמו שכתבו התוס׳ שם בד״ה כולי בעי דלודי כו׳ ע״ש אבל כשכפר הכל אע״ג דמעידין עדים שחייב לו כולה לא נפסל משבועה בעבור זה כמו גזלן דהא קי״ל המוחזק כפרן בממון זה אינו נפסל בממון אחר וכמש״ר בסע״ט ס״ה בהדיא גם נזכר זה בסע״א סכ״ג בתשובת רבי קלונימוס ע״ש והוא גמרא ערוכה בפרק הדיינין דף מ״ב דאר״נ כופר הכל משביעין אותו ש״ה משום חזקה דאין אדם תובע כו׳ ופריך אדרבה אין אדם מעיז פניו בפני ב״ח ומשני אשתמוטי הוא דמשתמיט ע״ש ודווקא אסך וממון דכפר בו אינו נאמן כיון דהוכחש לפנינו עליו תו לא מהימנינן ליה עליו בשבועה ומש״ה אם הוכחש בעדים בכולו אינו נאמן בכולו אפי׳ לומר שפרעו אח״כ שחייבוהו העדים ואם הוכחש במקצתו אינו נאמן על מקצתו אבל במה שלא הוכחש אפי׳ בממון דאותו התביעה כגון זה שכופר בכולו והוכחש במקצת נחשב השאר כממון אחר ונאמן עליו בשבועה ודוקא בהלואה דלהוצאה ניתנה שייך ביה לאשתמוטי אבל בפקדון שהוא בעין ודאי דעתו היה לגזול ודינו כגזלן ונחשד על השבועה וא״נ אפי׳ בממון אחר בשבועתו מיהו אפי׳ בכה״ג אין שכנגדו נוטל בלא שבועה כמו בהוחזק כפרן שכתב רבינו סע״ט סעיף ד׳ דנוטל שכנגדו בלא שבועה ודוקא באותו ממון גופו שהוכחש עליו נוטל שכנגדו בלא שבועה וה״נ בזה דהוכחש בנ׳ דפקדון שכנגדו נוטלו בלא שבוע׳ אבל לא בנ׳ הנשארים שתבעוהו כו׳ ועפ״ר מה שכתבתי עוד מזה:

(יא) {יב} {יג} ל״ש טען א״י אם פרעתי בפרישה כתבתי ביאור הדברים בשם מור״ש ז״ל ואפשר נמי לומר דהאי ל״ש לא קאי אמ״ש וע״א מעיד כו׳ אלא מיירי אפי׳ בלא ע״א וה״ק אע״פ שכתבתי שיש חילוק בין אם השיב א״י אם לויתי לאומר א״י אם פרעתי היינו כשאין שום עד בדבר אבל אם יש ע״א אז אין חילוק וחייב גם בא״י אם לויתי כמו גבי א״י אם פרעתי וקצת ראיה לזה דלק׳ בס״ס י״ט גבי יורש כ״ר ב״ה ע״ש הרי דלא כתב שיש עדים אלא גבי א״י אם לויתי ומש״ר כאן כיון דע״א מסייע לתובע כו׳ קאי ארישא אא״י אם לויתי כו׳ וק״ל גם בש״ע סי״ב לא כתב ע״א כ״א גבי הלואה ע״ש ועי״ל דאף ע״פ דבלא העדאת העד נמי הוי דינא הכי מ״מ נקטיה ליה רבינו ברישא איידי דסיפא דלגבי יורש אפילו טוענין אין אנו יודעים אם פרע ואפילו יש ע״א אפ״ה פטור:

טענו הלויתיך מנה כו׳ עד ה״ז מחויב שבועה כו׳ דינים אלו נלמדו מדין שכתב רבינו אח״ז ז״ל וכן אם טענו חטפת חפץ כו׳ הוא מגמרא דפרק כל הנשבעין ומייתי לה נמי בב״ב (דף ל״ד) וז״ל ההוא גברא דחטף נסכא מחבריה אתא לקמיה דרבי אמי והוה יתיב רבי אבא קמיה אייתי חד סהדא דמיחטף חטפה מיניה א״ל אין חטפי ודידי חטפי ואמר רבי אמי היכי לידיינו דייני להאי דינא לישלם ליכא תרי סהדי לישתבע הא אמר מיחטף חטפה וכיון דאמר דחטפה הו״ל כגזלן א״ל רבי אבא הו״ל משוי״ל וכל המחויב שבועה שאי״ל משלם עכ״ל והנה אכתוב לך תוכן כוונת פירושו של רשב״ם שכתב במה נסתפק ר״א ואומר היכי כו׳ כלומר ודאי אם היו ב׳ עדים מעידים איך שחטף ממנו נסכא זה שהוא עתה כידו ואומר שלי הוא פשיטא שהיינו מחייבין אותו לשלם דהממון הוא בחזקת אותו שהוא מוחזק בו והנוטלו ממנו הוא גזלן גמור אבל אם לא היו עדים מעידים על הנסכא שבידו שהיא היא אותה שחטף מחבירו היה נאמן לומר שלי הוא במיגו דהחזרתיו לך דכשם שהמפקיד לחבירו בעדים א״צ להחזיר בעדים הה״נ החוטף ממנו בעדים א״צ להחזיר לו בעדים (ומיהו לקמן יתבאר די״ח בזה) וזהו שדייק רשב״ם וכתב שאין אדם נאמן לחטוף וכו׳ לומר שלי הוא כו׳ משמע שמעידין אנסכא שהוא עדיין בידו ואם לא היה שום עד על החטיפה פשיטא שהיה נאמן לומר אין חטפי ודידי חטפי מיגו דאי בעי אמר לא חטפתי מעולם וכן אם היה עד מעיד שחטף והוא מכחיש להעד ואומר לא חטפתי היה נשבע ונפטר כדין ע״א שמחייב שבועה להמכחישו אבל האי דינא שהעיד העד איך שחטף בפניו נסכא זה ואמר שלי הוא וזה אינו מכחישו על החטיפה אלא אומר שלי הוא היה מסתפק היכי לידיינו ביה לישלם כיון שמודה שחטף והעמד ממון על חזקתו ליכא תרי סהדי ואית לן להימניה במיגו דאי בעי הוי אמר לא מטפתי. ליפטריה בלא שבועה משום האי מיגו הא איכא חד סהדא ואי הוה אמר לא חטפתי היה צריך לישבע להכחיש העד לכן אין לפוטרו בטענתו זו בלא כלום. לישתבע כדינו להכחיש העד הא אמר מיחטף חטפה כלומר א״י לישבע להכחיש העד שהרי מודה שחטף וכיון שא״י לישבע שבועה שהעד מחייבו אע״ג דאמר שלי חטפתי אין מאמינים אותו בשבועה אלא דנין אותו כגזלן דמוקמינן הממון בחזקת זה שהיו בידו. א״ל רבי אבא שכן דינו כמ״ש רבי אמי באחרונה דהו״ל זה מחויב שבועה שלא חטפי שהעד מחייבו ואי״ל ומשלם כן הוא כוונת רשב״ם שם. וז״ל תוס׳ שם וא״ת וליהמניה (עיין ל׳ התוס׳ בב״ח סי״ב) לכך נראה כמ״ש ריב״ם דודאי הוי מיגו ואע״פ כן סבר רבי אבא דחייב דכיון דאיכא א׳ המחייבו ש״ד דין הוא שישבע להכחיש העד או ישלם ואין מועיל לו מגו לפוטרו עכ״ל בקיצור. ואע״פ דבפרק כ״ה פליגי רב ושמואל ארבי אבא פסקו כל הפוסקים כר״א ומדין זה למדו על מה שאמרו בכ״מ הו״ל משויל״מ והכל משום טעם רשב״ם ותוס׳ הנ״ל וכל׳ רשב״ם כאן כן פירש״י בפרק כ״ה אהאי עובדא דנסכא דר״א אלא שקיצר בלשונו כדרכו והנה נראה לכאורה ללמוד מדברי ריב״ם הללו דכמו דס״ל דאין נאמן לומר דידי חטפי במגו דהחזרתיו לך ואף על גב דליכא ראה בידו קודם הדין ה״ה אם יש לו עד הלואה והוא טוען יש לי כנגדו בידך כסות או כלים א״נ במגו דפרעתי לך אע״פ שאין העד מעיד אלא שחטף או שלוה וסתם חטיפה לחזרה קאי וסתם הלואה לפרעון מ״מ כיון דע״א מחייבו ש״ד אין מועיל לו שום מגו לפטרו כ״א בשבועה שמכחיש העד דהו״ל כמגו במקום עדים כיון שהחטיפה או ההלואה היא ודאי שהרי עד מעיד עליה והוא אינו מכחישו נמצא עדות העד במקומו עומד ועליו לשלם או להחזיר ואם יש לו עליו טענה שהוא שלו או שחבירו ח״ל כנגדו יתבע אותו לדין ונראה שזהו ג״כ כוונת רשב״ם שכתב אין שבועה זו מוטלת עליו כלומר כיון דעד בא לחייבו שבועה שלא חטף צריך לישבע אותה שבועה ולבטל עדות העד ואם לא צריך לשלם כמשמעות העדות שכל חוטף מחבירו מסתמא ממון חבירו הוא וכ״נ לכאורה דעת הרמב״ם פ״ד דטוען שכתב ז״ל מנה לי בידך והרי ע״א מעיד עליו והנתבע אומר כן הוא אבל ח״ל אתה כנגד אותה מנה ה״ז משואי״ל ומפני מה אי״ל שהרי הוא מודה לדברי העד ואין הנשבע בהעדאת ע״א נשבע עד שיכחיש את העד וישבע על כפירתו עכ״ל הנך רואה שבא לתת טעם למה חייב לשלם ולא הואיל בטעמו כלום דהא אכתי ק׳ ליהמניה במגו דפרעתיך והמ״מ כתב שם דמיירי בלא זזה ידו של עד ממנו א״נ תוך זמנו שודאי לא פרע ואין זה מספיק כלל דא״כ למה שבק הרמב״ם עיקר הטעם שהוא בניין ויסוד כל העניין והזכיר טעם הטפל גם ל׳ הו״ל מחוייב שבועה וכו׳ אינו משמע כן אבל לפי מ״ש א״ש וכ״נ דעת רבינו שסתם וכתב דאין טענת אתה ח״ל כנגדו מועיל גבי ע״א ולא הזכיר דמיירי בלא זזה ועוד שבדין שכ״ר לפני זה דהיינו שטוען הנתבע א״י ובדין שכ״ר אחר זה דהיינו בחוטף חפץ שניהם מיירי אפילו בזזה יד העד ממנו וכמו שאכתוב בסמוך וכמ״ש ה״ה עצמו ואיך נאמר שהמציעתא איירי בלא זזה ועוד מדכ״ר לעיל ס״ד בטוענו בלא עדים כלל והנתבע השיב יש לי בידך כנגדו פטור כו׳ משמע הא כל שיש עדים ואפילו ע״א אינו נאמן בטענה בשום פנים כך היה נ״ל לכאורה אבל הר״ן פרק כל הנשבעין והריב״ש סשצ״ב כתבו בפשיטות גמור דלכ״ע מועיל מגו זה דהחזרתי או פרעתי אפילו גבי ב׳ עדים כ״ש גבי ע״א ומוקי לה להך דר״א בראו הנסכא בידו באופן דל״ל מיגו דהחזרה כמ״ש ה״ה וכ״כ הרמב״ן בחידושיו בשם הרמ״ה והסכים עמו וכתב דהחוטף דבר מחבירו בעדים א״צ להחזירו בעדים והרשב״א בתשובה כתבה גם כן דאמרינן מגו דפרעתי או החזרתי אפילו נגד ע״א אך כתב דבהך דר״א לא שייך מגו דהחזרה דכל החוטף בעדים צריך להחזיר בעדים (ולקמן יתבאר דאיכא בין הני טעמי לדינא) ומשמע מדברי הר״ן וריב״ש הנ״ל דגם התוס׳ וריב״ם הנ״ל ס״ל הכי ומ״ש ואין מועיל לו מגו להפטר היינו דוקא מגו דלא חטפי דמיניה הקשו והטעם דגלי לן קרא דלעולם האי חייב שבועה שמחייבו ע״א דינו כחיוב ממון שמחייבין אותן שנים וכשם שאם העידו שנים שחטף בפניהם לא היה נאמן לומר דידי חטפי דהא לית ליה מגו דלא חטפי כך בע״א אע״פ שיש לו מגו דלא חטפי אינו מועיל לו כיון שלא היה מועיל לו נגד שנים אבל מגו דהחזרתי או פרעתי דמהני אפילו בב׳ עדים ודאי כ״ש שמועיל בע״א ומש״ה ע״כ בעינן לאוקמי מלתא דר״א באופנים הנזכרים שאין לו מגו דהחזרתי וכיון שהסכימו לזה הרמ״ה והרמב״ן והר״ן וה״ה והריב״ש צריכין אנו לבטל דעתינו מפני דעתם ואפשר דגם תוס׳ בשם ריב״ם מודו לזה וכן י״ל קצת מדברי התוספות הנ״ל דמדהקשו ממגו דלא חטפי דהוי מגו דהעזה ולא הקשו ממגו דהחזרתי או פרעתי דלית ביה העזה משמע דס״ל דאיירי בלא זזה ידו מידו ואי אמר החזרתי ג״כ יש בו העזה וא״כ מה לי מגו דלא חטפי ומה לי מגו דהחזרתי ואי הוי דעת תוס׳ וריב״ם כמ״ש אני לעיל ק׳ דהו״ל למכתב בסוף דלתירוצא דידיה אין צריכין תו למימר דשמעתין איירי בלא זזה וע״ק לדידי דבאומן ונגזל ונחבל בכולהו אמרינן בגמרא דבעינן ראה ודוחק לומר דע״א המחייבו שבועה עדיף מחזקת אומן ואינך כולהו לכן העיקר כמ״ש הם ואף דתלמודא סתמא קאמר ולא הזכיר דמיירי בלא זזה אין זה דוחק דמסתמא משמע כן דכיון שחטף בפני העד ודאי צווח מיד הנחטף והוציא קול על חטיפתו וזה טען מיד ברבים דידי חטפתי וא״כ אע״ג דהתביעה היתה זמן רב אח״כ אינו נאמן לומר החזרתיו לך דכיון דהיה טוען שהוא שלו אינו עומד להחזיר וכמש״ל סי׳ ע״ב בשם ר״י דבכה״ג א״צ ראה בידו וכמ״ש לעיל דהכי דייק ל׳ רשב״ם שכתב שאין אדם נאמן לחטוף וכו׳ ולומר שלי הוא כו׳ גם הרמב״ם הנ״ל מסתמא לא פליג אכל הני רבוותא ומיירי באופן שאינו יכול לטעון החזרתיו לך ולא הוצרך להזכירו שהרמב״ם הביא לשון הגמרא כדרכו וכאשר פירשתי ל׳ הגמרא כן הוא כוונתו ג״כ וכ״מ שהוא דעת רבינו מדשינה ל׳ הרב רבינו משה בר מיימוני שהרב רבינו משה בר מיימוני כתב טענת התובע ואח״כ העדאת העד ואח״כ תשובת הלוה ורבינו הקדים העדאת העד ונראה דמש״ה שינה לרמז דאיירי בלא זז העד ידו מידו ומש״ה תבעו מיד בעדותו של עד וכמ״ש בפרישה כלל העולה מדברי הפוסקים הנ״ל דכל היכא דאיכא מיגו לא אמרינן משויל״מ אלא נפטר בשבועה והאי עובדא דר״א וכל כיוצא בו מיירי בדליכא מגו דמגו דלא חטפי לא אמרינן מטעם ריב״ם הנ״ל דכיון דמחוייב שבועה הוא ל״מ מגו כמו בשני עדים דלא הוי מהני מגו ושאר הפוסקים הסכימו לשינויא קמא דהתוס׳ משום דהוי מגו דהעזה ואע״ג דהתוס׳ הנ״ל דחו זה הם קיימו בדבריהם האי פירוקא (ובאמת דעת התוס׳ תמוה דלדידהו אמרינן מגו דהעזה ובתלמוד מוכח בכמה מקומות דלא אמרינן מגו דהעזה וכן אידך פירוקא שדחו התם דהיינו שירא שמא יפסלוהו נראה ג״כ שהפוסקים תפסוהו לעיקר ופירוקא דריב״ם לא תפסו לעיקר וכן במרדכי ואגודה לא הזכירו אלא הני תרי שנויי שדחו התוס׳ ותירוץ ריב״ם לא הזכירו והרא״ש ז״ל סתם הדברים כפי מה שאמרו בגמרא ולא פי׳ בהן כלום) ומגו דהחזרה או פרעתי נמי ליכא דאיירי בראה או דאמר לפני רבים דידי חטפי וכמ״ש. א״נ דהיה צריך להחזיר בעדים ונראה דהרמב״ם ורבינו ס״ל כה״ט בתרא שהגוזל את חבירו צריך להחזיר לו בעדים ומש״ה ס״ל כשם שאמרינן בנסכא דר״א דהחוטף בע״א דינו כחוטף בשני עדים וא״נ לומר החזרתיו אלא צריך להחזיר לו בפני העד כן נמי בכופר הכל ועד אח׳ מכחישו הו״ל כהכחישו שנים ושוב א״נ לומר פרעתי עד שיפרע בפני העד ומטעם זה נראה דהפסיק רבינו בין דינו דטענו מנה לי בידך כו׳ וכתב בינתיים דין טוענו חטפת חפץ מידי משום דדין אתה ח״ל כנגדו אף שנלמד מנסכא דר״א מ״מ טעמא אחרינא אית ביה דהתם איירי בלא זזה ואילו דין נסכא דר״א ודין הוחזק כפרן תרווייהו איירי בלא ראה ובלא לא זזה ובזה נתיישבו דברי הרמב״ם דיש להקשות למה חזר וכתב שם בדין ט׳ טענו מנה כו׳ הא דין זה דכפרן כבר כתבו לפני זה בדין ח׳ וכן כפרן שבא עליו ע״א כו׳ ופי׳ המ״מ דמיירי שטוען תחילה להד״ם כו׳ והו״ל כדין זה האחרון ממש אלא מתחלה כלל הרמב״ם הדינים יחד בקיצור ואח״כ כתב דין נסכא דר״א הנאמן בגמרא וחזר וכתב עליו דין כפרן בע״א הנלמד ממנו וכתב מלתא בטעמא שהוא כעין טעם דנסכא וכמ״ש וכעין זה כתב המ״מ שם בדין ט׳ דמש״ה חזר וכתבו הרמב״ם ע״ש הארכתי לך בסוגיא זו לפי שהיא נוגעת בכמה מקומות בטור זה ודוק היטב:

(יד) וכן אם טענו מנה לי בידך וכפר כו׳ עד השתא דאיכא חד סהדא כו׳ כבר כתבתי דכ״כ הרמב״ם בספכ״ד דטוען אבל הרשב״א ז״ל בתשובה חולק בהאי דינא וס״ל דלא הוחזק כפרן ע״י ע״א דלא אמרינן מחויב שבועה כו׳ אלא במקום שאם היו שנים היה מתחייב בעדותן ממש כההיא דנסכא דר״א שהעד העיד שלקח ממנו חפץ דרך חטיפה דאילו היו שנים היה מחויב לשלם ממש ע״פ עדותן דהלוקח כלים מיד חבירו דרך חטיפה בעדים א״י לומר החזרתי לך אבל אם טען מתחלה לא לויתי וע״א מעיד שלוה וחזר ואמר לויתי ופרעתי בזה אין אומרים מחויב שבועה הוא כו׳ דאפילו אם היו כאן ב׳ שלוה היה נאמן לומר פרעתי דהמלוה בעדים א״נ כו׳ ולא היה מתחייב אלא משום דהוחזק כפרן מכח עדותן ובע״א לא נעשה מוחזק כפרן ולא אמרינן מתוך שאיל״מ עיין בתשובה שהאריך וב״י והד״מ הביאוה במחודשים סכ״ד:

(כג) שיכול לומר משטה אני וכו׳ כבר כתבתי בפרישה מה שיש להקשות ע״ז. ויש מתרצים דדברים אלו מספר התרומות הם והוא סובר כהגאונים שכתב בשמם בספ״א דאפילו בהודה בלא תביעה נמי שייך השטאה ומביאין ראייה ממ״ש ב״י שם (סעיף ל״א) בשם סה״ת ע״ש וז״א דשם בפנים כ״ר אותו דין ושינה את לשונו וכתב השבעה במקום השטאה וכ״כ שם בש״ע וכן מוכרח לומר דלא ס״ל לבעה״ת הכי דהא כתב בשמו שם סעיף כ״ט ז״ל כתב בעה״ת ראובן שאמר לשמעון חייב אתה ללוי כו׳ עד שהרי לא תבעו ולא השטה בו שישטה בו בהודאתו גם הוא ע״כ הלה מוכח דס״ל דלא שייך לטעון השטאה בלא תביעה אלא ע״כ צ״ל דנקט ל׳ השטאה בלא דקדוק כמ״ש ג״כ שם ומש״ה שינה רבינו וש״ע שם לשונו לכן נ״ל עיקר כמ״ש בפרישה ודו״ק: